לנוע מהשכול

יעל הגיעה אלי כמעט במקרה. היה זה בתקופה בה עבדתי במרכז לעיוור. עד היום אני מנסה להבין איך היה לי האומץ להגיע לשם... מטפלת בתנועה צעירה למקום אליו מגיעים אנשים כבדי ראייה? על מה חשבתי בדיוק?? היום אני מבינה שלא צריכים לראות כדי לנוע. שלנפש כוחות עצומים וגם כבדות ראייה חמורה ככול שתהיה לא תמנע את תנועת הנפש. בכל מקרה, באחד הימים פנתה אלי מנהלת המקום והפנתה אלי את יעל. היא ספרה לי עליה בקצרה והפגישה בינינו. יעל, אישה מבוגרת, התמודדה עם אובדן מהקשים שיש - בתה, שהייתה כבת 30, נפטרה לפני זמן קצר ממחלת הסרטן.

יעל, אותה הכרתי באותם הימים הייתה אישה שבורה, מרוסקת. חלק גדול מהמפגשים לוו בפרצי בכי ובתחושת ייאוש. המפגשים הראשונים היו מלווים בעיקר בהקשבה. התנועה העיקרית שהייתה בהם הייתה בעיקר המאמץ לחזור ולנשום, לפתוח מחדש את בית החזה והגו. 

ככול שההכרות של יעל ושלי העמיקה כך התגלו הכוחות שבה, הקשרים החברתיים שהיו לה ובן הזוג,  החבר, שגר בעיר סמוכה. ליעל היה אומץ אדיר. היא העזה ללמוד מסלולי הליכה עם מדריכת העיוורים שסייעה לה, ולא הסכימה שלקות הראייה של תפגע ברצונה לצאת מהבית. היא הגיעה לא פעם לעיר בה גר בנה עם משפחתו וככול שיכולה הייתה - שמרה על קשרים עם נכדיה. 

בטיפול נענו מרגעי השבר אל הרגעים האחרים - אל הכוחות והיכולות שבה. נענו מהמקום בו יש יאוש גדול וגעגוע עז למקום בו יש חיים שלמים שניתן ורצתה לנהל. הקשבנו למוזיקה שיעל אוהבת למרסדס סוסה, הזמרת הארגנטינאית שקולה מלא בעוצמה וגם ל-'אנא בכח' של עובדיה חממה. מוזיקה ליוות את עבודתנו ואפשרה לנו לחבר בין האין הנורא ולעונות השנה שהתחלפו  ולזמן שעבר מאז הפרידה הקשה מנשוא. לימים גיליתי שמרסדס סוסה נולדה בעיר טוקומן שבצפון-מערב ארגנטינה... בה נולדה אמא שלי זכרה לברכה. חיבורים... 

אחרי תקופה משמעותית של עבודה משותפת, כשחשה שכוחותיה שבו אליה. כשיכלה לשאת באופן אפשרי יותר את כאבה - נפרדנו.

עברו שנים מאז... אבל יעל שמורה אצלי בלב בזכות אומץ רוחה האדיר.  

 חלק ממני מתגעגע אליה...