לרכוב על אופניים

היית כבת חמש שאבא ואמא קנו לי אופניים חדשות. 

כל כך התרגשתי שקשה לדמיין כמה. הרי בקיבוץ אין דבר כזה להיות בלי אופניים וברור שאין דבר כזה לא לדעת לרכוב על אופניים.

שעורי הרכיבה כללו את אחזקת האופניים על ידי אבא שלי, עליה מפוחדת שלי עליהם וניסיון לשלב בין קצב הריצה של אבא (שהיה מבוגר...) לקצב סיבובי הפדלים שלי. בקיצור, אתם יכולים לדיין - די מפחיד כל הסיפור הזה...

באחד השעורים נפלתי. כאב לי. הברך השתפשפה ואפילו ירד לי דם...

מאז, ואני לא זוכרת כמה זמן, האופניים התמלאו אבק במרפסת הבית...

אני לא זוכרת מתי בדיוק ואיך בסוף למדתי לרכוב. השורה התחתונה היא שפשוט למדתי איכשהו... ומאז הספקתי כבר לרכוב הרבה, בעיקר על אופני כביש (במסגרת אימוני לטריאתלון ) ולמרחקים ארוכים (כחלק מאימוני לאיש ברזל)

הייתי מורה לספורט טיפולי די צעירה כשאמא מהקיבוץ פנתה אלי וספרה לי שהילד שלה לא רוכב והם, ההורים, לא מצליחים ללמד אותו. היא ספרה לי שהוא נוטה להישאר לבד בחדר ולהימנע מלהצטרף לחברת בני גילו ובקשה את עזרתי. ככה הכל התחיל...

מאז עברו הרבה ימים... הילד ההוא כבר מזמן נקרא מבוגר.

אחריו הגיעו אלי עוד ועוד ילדים וגם ילדים מאוד גדולים (שאתם תקראו להם מבוגרים). 

למדתי שיש אנשים (סליחה ילדים מאוד גדולים) שעניין הרכיבה על אופניים נשאר חלום שתמיד רצו להצליח בו והרבה פעמים בגלל מילון סיבות לא הגשימו: הילדים קודמים לכל, הגיל... (אני? בגילי?), מה יגידו... (בן הזוג, הילדים, המשפחה המורחבת), זה כבר "לא משנה.... "

למדתי שחלומות צריך להגשים

למדתי שחלומות שלא מגשימים הופכים הרבה פעמים לאבנים כבדות בלב

וכשיש הרבה אבנים כאלה שמצטברות... הן עלולות להפוך לכאב פיזי או מחלה (חס וחלילה)