כשהילד שובר את הכלים

מספר ימים אחרי שיחת הטלפון אני עומדת בפתח הקליניקה שלי ולוחצת בהתרגשות את ידי שני ההורים (כמה מאושרת אני שלמרות השנים האורכות שלי במקצוע מפגש עם ההורים והילד מרגש אותי!)

דרך הטיפול שאני בוחרת בו כדי לסייע לנירה, קובי ואיתי נקרא "טיפול דיאדי". זהו טיפול בו ההורים (כל פעם אחד מהם, לא ביחד) לוקחים חלק ממשי בחדר ונוכחותי מסייעת בעיקר להאיר רגעים בהם כל אחד מהשותפים בחדר יכול לנהוג אחרת. בתחילת הטיפול ההורים מעט חוששים כי הם רואים בי "המבקרת שלהם" אך לאחר תקופת הכרות קצרה אני הופכת לחלק מהיחד המשפחתי. הצעות, הארות ותמיכה במתרחשת כחלק מהטיפול מסייע מאוד כי הן נאמרות בזמן אמת, בדיוק כשהדבר מתרחש. אחת לחודש אני פוגשת את ההורים בנפרד וביחד אנחנו דנים בנושאים שאינם מדוברים בנוכחות איתי. עוד יתרון של הטיפול הדיאדי הוא שהרבה פעמים הוא קצר יותר. הארות ותמיכה מתרחשות בזמן אמת ומעוררות גם את איתי וגם את נירה וקובי להבין מה הופך את הקשר ביניהם למאבק.

העבודה עם הילד מתרחשת על השטיח. בדרך כלל ילדים אינם אוהבים לשבת ליד שולחן כתיבה. החדר שלי מלא במשחקים שמוצאים ומוכנסים בהתאם למתרחש במפגש. הישיבה על הרצפה יוצרת מיד חוויה נינוחה שמפחיתה את המתח.

בטיפול אנחנו דנים בשאלות כמו: מה עושים כשאיתי מתחיל לצרוח?

                                            מה עושים כשהוא מכה את נירה?

                                            איך יוצרים זמן משותף מהנה?

                                            איך מחזקים את הקשר שבין איתי לקובי ובין איתי לנירה?

                                            והכי חשוב איך אומרים לאיתי "לא" ועומדים בהחלטה?

הטיפול לא פשוט. הוא דורש מקובי להגיע מוקדם הביתה אחת לשבועיים כדי להגיע ביחד לטיפול. שינוי כזה דורש התארגנות מחדש בעבודה שלו ופנייה למנהל שיקבל את השינוי בשעות העבודה. המאמץ משתלם. במהלך המפגשים קובי לומד להכיר את איתי באופן שונה. השיח ביניהם מתרחב וקובי לוקח חלק משמעותי יותר בנוכחות חינוכית בבית.

נירה לומדת לחזק ולעודד את איתי בכל צעד בו הוא אינו מגיב בתוקפנות. היא לומדת בהדרגה כמה חשוב להיות מסוגלת לומר "לא" ולעמוד בהחלטה. במקביל אנו מקצות יותר זמן במהלך שעות אחר הצהרים של איתי לפעילות משחקית בגן השעשועים שבשכונה. איתי מוציא אנרגיות, שמח, רץ ומשחק עם נירה או עם חברים אחרים.

בהיבט הזוגי - קובי ונירה לומדים לדבר "בקול אחד", וההחלטות שמתקבלות משותפות לשניהם דבר המשפר לאין שיעור את בטחונו העצמי של איתי - החוויה שיש לו "על מי לסמוך" גדלה מאוד ומסייעת לו לחוש רגוע יותר. 

רגעי הצעקות פוחתים בהדרגה ונפתח מקום לחוויה משפחתית מהנה הרבה יותר. אני הופכת לחלק מהשיח המשפחתי ומכירת תודה על הזכות לקחת חלק בתהליך המשמעותי שהמשפחה עוברת.

אנו נפרדים לאחר כחמישה חודשי הכרות. פרידה לא פשוטה עבור כולנו. השיר "עוף גוזל" (אריק אינשטיין) מתנגן אצלי בראש...

תודה - נירה, אריק ואיתי. בטוחה שברשותכם כנפיים המסוגלות לשאת אותכם הלאה קדימה...

אוהבת

נעמי